<h1>רבינו בחיי, דברים י"ד כ"ג</h1>
<h2>דף לו:</h2>
דע כי הבכור יש בו קדושה לעולם, ואפילו בזמן הזה בחוצה לארץ קדושה יש בו, ואינו נגזז נעבד ואסור לאכלו אלא במומו. וזה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב [הל' בכורות א' ה'] בכור בהמה טהורה אין מצותו נוהגת אלא בארץ ישראל. וכבר תפס עליו הראב"ד ז"ל בהשגותיו ואמר דאפילו רבי עקיבא שהיה סובר כן לא אמר אלא לענין שאינו קרב, אבל בודאי קדושת בכור יש לו אפילו בזמן הזה בחוצה לארץ ואין להתיר לאכלו אא"כ יש בו מום. והראיה ממה שאמרו בסנהדרין [ה' ע"א] אמר ליה ר' חייא לרבי בר אחתיה נחית לבבל יורה יורה, יתיר בכורות אל יתיר, והנה בבל חוצה לארץ היא. ועוד בפ' פסולי המוקדשין [בכורות ל"ו ע"ב] ההוא שרוע דאתא לקמיה דרב אשי, אמר למאי ניחוש ליה, אי כהן הוא אי ישראל הוא הרי בכור ומומו עמו. וידוע כי רב אשי בבבל הוה, וזה ראיה שהבכור הוא נוהג בחוצה לארץ להאכל במומו. ועוד במסכת ביצה [כ"ז ע"ב] בענין ההוא גברא דאייתי בוכרא קמיה דרבא והוה חייף רישיה, דלי עיניה וחזייה למומיה א"ל זיל האידנא ותא למחר, א"ל היכי הוה עובדא, א"ל הוה שדין שערי בהך גיסא, בהדי דקא עייל רישא בזעיה הוצא לשפותיה. וזה ראיה שרבותינו שבבבל היו מדקדקין הרבה בענין הבכור בקדושתו ובמום עובר, ולא היו עושין כן אלא מתוך שיש בו קדושה ואפילו בחוצה לארץ.
